עשרה ימים באראקיס

לבלוג הזה קוראים "My Walkabout"', והוא אמור לספר על המסע הפרטי שלי שהתחלתי לפני שנים, מסע ללא מטרה ברורה ומוחלטת למעט בית, חלקת הדשא הרגועה' השקטה והשלווה שכל אדם באשר הוא שואף אליה. לפני שלוש שנים המסע הזה הגיע לכדי עצירה מוחלטת רחוק מהדרך ובאמצע השממה, אחרי התמוטטות שבאה בעקבות תשישות פיזית ונפשית, והותירה אותי שקוע במקום צחיח ונטול חיים. זה הסיפור על הדרך בה חזרתי מהישימון  והתחלתי לצעוד.

האיש שידע מעט מידיי

כבר אין לי מושג על מה אני נלחם עם עצמי. אין לי שמץ קטן של רעיון לגבי מה שקורה כאן, למה זה לא מפסיק. אין לי אפילו קצה של חוט למהלך שיוכל להביא להפסקת אש, ובטח שלא להסכם שלום. יש במח האדם גורמים עצובים, אפלים ואלימים שכאשר הם מגיעים למסה מסויימת הם יוצרים יישות אוטואימונית עם מטרה אחת בלבד - הרס.

כשחם בראש קר בלב

הרעש שוב בלתי נסבל ומשגר מליארדי נוירונים שגורמים לעיניים שלי להצטמצם בכוח וללסתות שלי להינעל בעוצמה כדי להתשלט על החרדה שתוקפת אותי כהרגלה כמעט כל בוקר, אחרי שינה בה אין לי שליטה. אני יושב בחוץ, הגוף שלי קופא אבל הראש רותח. אני יושב, מכווץ, מסתכל על הנוף הפסטורלי שניבט מהמרפסת, מראה שעל פניו אמור להיות מרגיע ושקט, אבל זה לא מה שהמח שלי אומר לי. כשאני עוצם עיניים למרכז את עצמי הוא מנצל את ההזדמנות ושולף אותי בדרך למקום הבטוח שלי ומטיח פניי מול המראה של חיי, מטיח בחוזקה פעם אחר פעם, שלא אשכח באמת מי אני, כמה אני עלוב וחלש ועול ליקום. אני כבר כמעט ולא שומע את הצעקות שלו בזמן שמרסק את פרצופי במראה, סודק אותה ופניי מתלמאים בחתכים מהזכוכית. תזכור מי אתה. תזכור את המגבלות שלך. 

האיש שחלק יותר מידיי

מוזר וטיפה מצוקתי לעמוד כאן באמצע כל ההמולה שמסביב, לחוות כזו קשת רחבה של רגשות ותחושות. אהבה גדולה ליקום ואמון שזורים יחדיו באופל ובוזעם. 80 אחוז מהאנרגיה היומיומית שלי מבוזבזת על שמירת שיווי המשקל והאיזון העדין על החוט הדק והמתוח, שמתחתיו פרוסה התהום העמוקה והמשוננת. החוויה החושית שלי היא כל כך חזקה ואגרסיבית, שזה מאלץ אותי כמה שיותר להתאמץ להתנתק ולעשות כל מה שצריך על מנת לאלחש את המח ולהקהות את החושים. הכל בוהק ושורף לי בעיניים, הריחות חודרים לחלקים הפנימיים שלי ובשיתוף הרעשים ההולמים בראשי אני מוצא עצמי יוצא לאט לאט מדעתי. החוויה החושית הזו, אני לא תמיד מספיק חזק להיאבק בה ובסופו של דבר חווה אותה ויודע שתעבור, ובנוסף לכל זה יש את החיים- עבודה ומערכות יחסים וכאלה שדורשים התמדה ותחזוקה שוטפת.

כפיות עם מפלצות

לפני כמה לילות חלמתי. אני מקווה.

עמדתי בתא בטון צר, ריח חריף של טחב ממלא את נחיריי, שריקתה הגוססת של איוושת אוויר חנוקה וקולות חרישיים של חרקים הנעים בין הקירות ממלאים את אזניי. התקרה הנמוכה כמעט ונגעה בראשי. לא היה חלון, לא הייתה דלת, רק שני נרות עבים דלקו וגנבו מהחמצן היקר וביניהם ניצבה מראה. המראה הייתה מטונפת, כתמים של אדום ושחור מרוחים על פני הזכוכית המוארת קלות על ידי הלהבות המרקדות. כלוב הבטון האטום כל כך קטן, כל כך צר, כל כך מחניק, לא מותיר לך ברירה אלא לעמוד ולהישיר מבט ישירות למראה.

Bubble Boy

זה יותר מחודש שהשינה עברה מכמה שעות טרופות בלילה לאינטרוולים של שעתיים צורבות. רמת המודעות שלי לעולם גדלה, ואיתה העצב. אפילו הזעם הפסיק כמעט לגמרי להוציא את ראשו המכוער מהמערה האפילה והגופרתית שלו. שוב אותה תחושה. שוב אותה מנטרה. אני לא שייך לעולם הזה, העולם הזה לא שייך אליי. אנחנו לא נמצאים באותה ספירה, אנחנו לא מסונכרנים, אנחנו נמצאים בשני קצוות שונים של היקום.  אנחנו שני חלקי תצרף שלא מתחברים, אלא אם כן משתמשים בכח רב, כמו זה שאני משתמש בו יום ביומו, ואוכפים חלק אחד על השני. זה אולי נראה שהם מתחברים, אבל המאמץ סודק אותם ומעוות את התמונה הכוללת.

עוד יום של חול

הרבה זמן שאני צמא לכתוב, לפרוק את מה שעל הלב שלי. לא כי אני רוצה, כי אני חייב. אין שום דרך שבה אני יכול להוציא את כל הפסולת הגרעינית שהצטברה ומצטברת אצלי. אני לא מוצא את הדרך להתנקות. בלבול מציאותי וחוסר אוריינטציה הותירו אותי עם רמת ריכוז אפסית, עם תחושה שהנכסים הגדולים שלי, החשיבה, הידע והיצירתיות שלי לא נגישים כמעט. אפילו המנגנון האנושי הנפלא של השינה, המנגנון המאפס והעצמתי והנפלא הזה, נעדר מחיי. אני לא ישן. לא באמת. המח שלי דואג להפעיל את הגוף שלי גם כאשר אני נמצא במצב של שינה, אז מנוחה ומילוי מצברים הם מחוץ למשוואה. אני מתעורר לעיתים עם סחרחורות נוראיות, כל השרירים תפוסים, שריטות בפנים ומותשות כאילו הרגע רצתי מרתון. אני שונא לישון. אבל מצד שני  גם להיות ער זה לא פיקניק.

הסיבה שאני לא זוכר חלומות

 אלומת האור הפועמת והמסרבת למות של פנס הרחוב הישן הייתה הדבר היחיד שפילח את האפילה הקרה של הסמטה. השעה הייתה מוקדמת מידיי למציאות. הרחוב ליד היה ריק מאדם אך מלא בצחנה חזקה של זבל, ערפל דליל ואלפי צורות חיים בלתי נראות. פתחתי עיניי כשראשי מונח על צידו על המדרכה המטונפת, הלחי שלי קפואה, פי פתוח במקצת ושפתי התחתונה השמוטה והמריירת הייתה הפתח היחיד לאוויר. כך מצאתי את עצמי מוטל בתנוחת עובר, רועד מזיעה מהולה בקיפאון הלילה. לא מצליח להזיז את שריריי, הרגשתי כאילו מוחי ער אך שאר גופי עוד ישן. אני חולם?

Despite all my rage I am still just a rat in a cage

שוב מגיע הרגע בו אני צריך להשתמש בטיטאן שבתוכי בכדי להרים את שובר הגלים הסלעי והכבד מנשוא על מנת למנוע מנחשולי הזעם מלהציף את חופי הוויתי. כרגיל, זה מתחיל בראש. המח מתחמם כמו לפטופ עם מערכת איוורור לא תקינה, ומתחיל לחלחל במורד הפנים, צורב ומצמצם את העיניים לכדי ראש סיכה, מרתיע את האף, מעוות את הפה וממלא את חלל גופי הדרוך בעננה שחורה סמיכה, מהבילה ושטופת דם של שנאה צרופה, זעם מכלה שאינו יודע שובע, נטול מצפון, נטול שיקול, מחזיק אותי כבן ערובה שייעשה כל מה שייפקוד עליו היצר ההרסני הזה. אבל אני בשליטה. גם כשהוא מחלחל, אני יודע שהשליטה היא אצלי, מכיוון שאני מודע להשלכות האפשריות של הכניעה אליו. 

שמונה שנים אחרי

השבוע אני חוגג שמונה שנים לאישפוז הראשון שלי, לבחירה הקלושה בחיים למרות שכל חלקיק בהוויתי בחר אחרת. מתוך ייאוש החלטתי לתת לעצמי, חלש ופתטי וקל להשפעה כשהייתי, להפוך למאמין אדוק בדת הפסיכיאטרית. וכמו כל דת אחרת, היא הכזיבה. אחרי שנים של אבחנות מוטעות, התעלמות ממרכיבי האישיות והרגש, טיפולים תרופתיים מוטעים וטיפולים נסיוניים חסרי יעילות (למעט אקדמית), אני עדיין באותו המקום. עדיין נלחם עם המח שלי, נאבק עם האישיות שלי. ההבדל הוא שהשלמתי עם המצב ולמדתי, פחות או יותר, לחיות איתו. הייתי צריך ללמוד להתרגל לסערות ולכאוס, לכאב ולרצון המוטמע והכמעט בלתי נשלט למות, ולהבין שאלו הפרמטרים של החיים שלי. ועשיתי את זה לבד. ואני גאה בעצמי על זה. אפילו אם כמעט אף אחד לא רואה את ההישג. 

קשה לחיות בצורה הזו, במיוחד כשאתה מיומן בהעמדות פנים, שקרים וצביעות. אנשים לעולם לא יכולים לראות את הסבל היומיומי שלך, זה שאתה מצליח לשרוד ולעיתים לחיות איתו למרות שהוא שם. הם רואים את כשלונך בקנה המידה המצופה ממך כאדם בחברה כמו שלנו. עד אותה התרסקות לפני יותר משמונה הראיתי "פוטנציאל". התקדמתי בעבודות, ניהלתי חיים עצמאיים לחלוטין ולכאורה נורמטיביים, חייתי בתוך בועת זכוכית מוגנת אך שברירית ושקרית, עד שלבסוף הגיע לקיצה הבלתי נמנע והתנפצה מהטלטלות הבלתי נגמרות, הניתוק מהעולם ועייפות החומר.

האמת היא שחייתי כמו טפיל מכור. האינטרקציות החברתיות שהיו לי, מעבר לשעות העבודה הרבות ומסיחות הדעת, הסתכמו בסופו של יום בשאיבת אנרגיות ורגש מבנות זוג שונות, לרוב אקראיות וזמניות, ולשפוך את כל מה שהיה לי לתוך היקום שלהן, להכאיב, לזהם, להרעיל, לתת תחושה שקרית שהרגשות העצומים והחיבור האינטנסיבי הם שם כדי להישאר. הקאתי מה שהייתי צריך, לקחתי כל מה שיכולתי ללא התחשבות באדם שנשאר מאחור והמשכתי הלאה, ולא בחלתי בשום אמצעי לחימה רגשי, קונבנציונאלי או לא, שהיה לי בארסנל. כמו סם קשה וממכר, זה נתן לי את הפיקס שהייתי צריך, אבל גם את תופעות הלוואי והצורך כשסיימתי לסחוט כל טיפה של רגש ששאבתי, והייתי צריך לצאת ולמצוא את המנה הבאה.

מיותר לומר שכאשר קיבלתי את המנה שלי והמח קצת הרפה הרגשתי אשמה דחוסה וכבדה מוחצת את הוויתי ושנאתי את עצמי על זה. היה מחיר לא פשוט לשלם על כל זה, ובצדק. זה פירק אותי רגשית עוד יותר. ההתנהגות המכורה והאגואיסטית הזו העצימה את התיעוב העצמי, חיזקה את הכאוס בתוכי, הזינה את הסערה הנצחית. בסופו של דבר הדכאון חיסל את סיכויי למקומות נוספים לשאוב מהם רגש, כאשר השתלט עליי לפני יותר משמונה וחצי שנים ומנע ממני לצאת מפתח הבית לחצי שנה. הצורך החזק והלא בריא הזה שלא קיבל מענה טילטל את נפשי כל כך חזק עד שהבועה התנפצה ואלפי חתיכות הזכוכית החדות התפזרו ברחבי היקום הפנימי שלי, נשתלו עמוק בתוך האדמה, חתכו בבשר החי. 

התאשפזתי, השתחררתי. כלום לא השתנה. שלוש שנים והתאשפזתי שוב, הפעם במצב עוד יותר גרוע. השתחררתי אחרי חצי שנה וכלום לא השתנה. בסופו של דבר למדתי שהטיפול היחיד שבאמת עוזר הוא לא לאפשר לזה להשתלט עלייך. בסופו של דבר, כך למדתי, הכח הוא לעולם לא בידם של אחרים, אלא בידיי בלבד.

ואם זה משתלט, אי אפשר לתת לאחרים לראות את זה. זה יגרום להם להרגיש רע, להתרחק. זה יסגור אותם, ישנה את דעתם עלייך באופן מובהק. אז מצד אחד אתה לא יכול להראות את הכאב והמצוקה שאתה חש, ומצד שני אנשים לא מקבלים את המגבלות שלך. 

היום אני משלים אתן, עם המגבלות האלה, ויודע שיש דברים שאני פשוט לא מסוגל לעשות כמו אחרים. חלק גדול מהזמן שלי נאכל על ידי ההתמודדות, בהנחה שהיא עובדת. המח שלי חושב בכל כך הרבה רמות סותרות, מזין אותי מציאות כוזבת, עד שלעיתים היא משתלטת על זו שבחוץ, מנטרלת באופן זמני את מערכת החיסון הנפשית שלי וגורמת לי לראות את העולם בצורה כל כך אפוקליפטית וקטסטרופלית, ולעיתים רחוקות אף משתקת ומנתקת אותי לגמרי. כל זה מגביל ומצמצם את מספר האפשרויות שלי. אפילו אם בחוץ הכל נראה תקין.

מי שחי חיים כאלה, ויש לא מעט, מכיר את התחושות האלה. אם יש מום פיזי, אנשים רואים ומבינים. יחד עם זאת, אם המום הוא פנימי, בגרעין האישיות שלך, רובם לא יראו את זה, למעט קומץ האנשים שיהיה לך מזל אם תפגוש שפתוחים מספיק להקשיב או חשו תחושות דומות בעברם. משנים של נסיון להיעזר באחרים למדתי שהרוב לוקח את תאוריך, צבעוניים ומפורטים כפי שיהיו, למקום שהם מכירים. אתה מצטייר חלש בעינייהם, נטול כלים, לא מפותח. ילד. הם לא רואים את המאמץ והכח האדיר שנדרשים למלחמה הזו. רק את החולשה והפתטיות.יחד עם זאת מרגיע אותי שאין הרבה שחולקים את הקלפים שלי. גם אני הייתי מעדיף לחיות ביקום יותר מסודר ופחות לא יציב. פעם כעסתי וקינאתי בהם. היום אני שמח בשבילם. לכן, מבחינתי, עדיף שלא ייראו. לכן אני מעדיף להיות לבד.

  

אז שמונה שנים עברו. הכל השתנה וכלום לא השתנה. הסבל הוא אותו סבל, הנטיות הן אותן נטיות, אבל אני לא מבזבז את הזמן בלמרר על "מר גורלי" ולהסתמך על אחרים. סיימתי לקרבן את עצמי.  יש למצב הקיומי הזה גם יתרונות, אם יודעים לתפעל אותו טוב מספיק. אני רק מקווה שיום אחד אוכל להפסיק להילחם, להצליח קצת לישון, להשקיע את המשאבים העצומים האלה בדברים יותר חשובים ממלחמה. 

הכאוס הוא ההוויה שלי. הכאוס הוא אני. בסופו של דבר המח שלי, חלק בלתי נפרד ממני, הוא האחראי למצב. זה לכלוך שאני עשיתי, לכלוך שלנצח סיזיפית אנקה.

רקוויאם לרגש

כל כך הרבה זמן לא כתבתי. וזה לא שלא ניסיתי, אבל זה זה כאילו המוזה נעלמה, הגוונים נמוגו והתשוקה שבתוכי חדלה מלהתקיים, או לפחות קפאה לגמרי. תשעה חודשים חלפו מאז שנפרדו דרכנו שלי ושל האהבה הגדולה שאי פעם הייתה לי, ומשהו אצלי פשוט השתנה. נהייתי מרוחק יותר, מנותק רגשית, אדיש. זה לא שאני לא מחייך וצוחק ונהנה מדברים, אבל הצורך ואפילו הרצון בזוגיות אבד. אולי למח שלי פשוט נמאס. 

סערת קיץ

שוב אני מוצא עצמי בלידתו המחודשת של היום שתול באותו כסא עץ קשה וחורק, חוט השדרה שלי "מתגמש" לקימורי רהיט הגינה השטני הזה, הראש נח ללא תנועה, העיניים עצומות למחצה וקפואות. קולן המלטף של כתריסר ציפורים מוסיף גוון של רוגע ויופי לשקט המוחלט והאדמדם של השעה המוקדמת, אבל אני לא שומע את זה. דברים אחרים מתרחשים לי בראש, לא ציפורים, לא שקט ובטח לא אור.

 בדרך כלל יש לי את השיטות שלי להירגע אבל לאחרונה הרעש הפך, שוב, למה שמרגיש כחזק מאי פעם. נשימות לא יעזרו פה, משהו שיתק את מיתרי הקול של ההיגיון והותיר את הוויתי נטולת הגנות, עומד עירום לגמרי בעין הסערה, שלפתע החלה לזוז. רצתי במערומי בעקבות עינה, נחוש להישאר רחוק ממנה, חשוף, נטול כלים, 100 אחוז שביר. רצתי מתנשף בכל כולי, ואז הסערה נדמה לרגע, שנייה של חסד לאסוף את עצמי עם קריצה של תקוות שווא,  ומייד התקדמה לכיוון הנגדי. רצתי מנגד, יודע מה מונח כאן על השולחן, עד שהסופה נעצרה לרגע קל, והתופעה הנדירה, הקלסטרופובית אך המוכרת חזרה – הסערה החלה לעצום את עינה.

דיכוטומאניה

יום אחד זה יגיע, אמרה הבבואה במראה. הוא ידע את זה בכל חלקיק מהווייתו – יום אחד זה יגיע, יום אחד המנעול אכול הקורוזיה על המח העיקש הזה יישבר, וייתן לתודעה לחזור לתהילתה, ואז סופסוף הוא לא יהיה כאן. אחוז בשלשלאות הבשר והמגבלות המוחיות, החיים הפכן להיות יותר מבלתי אפשריים. מצד אחד, הוא היה ער – מודע למה שבאמת נמצא בתוכו. מצד שני, הוא גם ידע טוב מאד היכן הוא תקוע. מקורקע  ומשותק. הידע וההבנה האלה  לא הלכו ממש טוב עם עובדת היותו  אסיר אדם. 

האמונה מלרלרת

שמחתי ששנת 2011 נגמרה. היא לא ממש היטיבה עימי. אני יכול בכנות ובנשימה אחת לומר שזו הייתה השנה הכי גרועה והכי מאושרת בחיי. מכיוון שבחודשים האחרונים אני עובר מעין משבר אמונה, אם תרצו לקרוא לזה ככה, המחשבות היומיומיות הוחלפו בשקט מתחת לאפי עם מחשבות אחרות, זרות, רקובות. דברים חסרי הגיון מקבלים משקל ונוכחות ביקום שמסביבי. כבר חשבתי שעברתי את זה, חשבתי שטוב לי עם איפה שאני נמצא במבחינת אמונה. לדוגמא, אני מתאמץ בכל כוחי בימים אלה להאמין במזל. התחלתי להאמין שלרצון ולמחשבות שלי יש השפעה על העתיד שלי, יותר מאשר מעשים. כבר הייתי במקום הזה בעבר, נאלץ להשלים עם מערכת חוקים נטולת הגיון (שלי, לפחות)  שגם אני כבול אליהם. האבסורד הוא שאני מנסה לקחת את הסיכונים ולהאמין, ולא משנה מה אני עושה וכמה אני מנסה ובאמת רוצה להאמין, זה כל פעם לא עובד, ואני חוזר לחוסר ההגיון, שבו מחשבה או רצון של אדם אחד יעלו או ייכפו על  אלו של אדם אחר. 

יום ככל הימים

עכשיו זה רשמי – הלכתי לאיבוד. אני מרגיש כמו גר בארץ נכרייה, כאילו חוקי החברה עצמם השתנו.סולם הערכים שלי מרגיש לפתע לא תואם את האנשים שמסביבי, והדבר הזה גורר אתו לא מעט בלבולים וחרדות. אני מרגיש שאני בכלל לא מכיר את עצמי. אני מרגיש שאני נשפט בעיניי האחרים באופן הקטנוני והנאלח ביותר. אני מסתכל במראה, וכל פעם רואה נדב אחר. כהה יותר, בהיר יותר, ובזמן האחרון מכוער ודוחה ביותר. שוב, כמו בפעמים עתיקות בחיי, אני מרגיש סוג ב'.

סיזיפיות נצחית בראש עכור

 

לפני קצת יותר משבועיים נפער חור גדול בחיי. מסיבות כלכליות כאלה ואחרות, שאני מניח שרבים מכם מכירים ואף מבינים, נאלצתי לעזוב את בבילון, שם נמצא ליבי. יצאתי עם כיסיי הריקים למצוא דרכים שונות יותר לעשות כסף, על מנת שאוכל לקנות חזרה את העצמאות שלי. השנה האחרונה הייתה ועודנה קשה מהבחינה הזו – בראש ובראשונה עשיתי המון טעויות אסטרטגיות ולעיתים פשוט לא התאמצתי מספיק. בנוסף כמעט ולא נפתחו דלתות. כל דלת שנפתחה היתה כאליה מבורכת, אם כי מהר מאד גיליתי את טעמו המר וגודלו של הקוץ שבכל אחת מהן. קשה לי לנער מעליי את המחשבה המיותרת הזו, המחשבה שזוממים נגדי, שהיקום שם לי רגלים בכוונה. יש לי את כל הרציונאל הדרוש על מנת לטהר את המחשבה הזו, כשהבסיס הוא העובדה שאני פשוט לא מאמין בזה, ועדיין אני לא מצליח. תמיד חוזר לאותה נקודה, מעוררת הרחמים בעיניי, ש"גורלי" נמצא בידיו של גורם חיצוני כזה או אחר.

שטות.

וזה שאינו יודע לשאול

V For Vendetta speech                                                     

הימים עוברים להם, ודבר לא משתנה. אתה שוב מסתכל מסביבך ורואה את כל הרוע והזוועות שלעולם הזה יש להציע. אתה פשוט רואה יותר מידיי. אין מנוס. לאיזה כיוון שלא תבחר להזיז את ראשך, תמיד תיתקל באדם או אירוע שיחזקו את מציאות המאקרו ההולכת ומידרדרת. אולי זה אינו סממן תקופתי של מאות השנים האחרונות – הרי ישנן עדויות מדעיות לגולגלות של ניאנדרטלים המפולחות בחצים פרימיטיביים. אולי זה פשוט טבעו של האדם, וכל מה שהשתנה זה הטכנולוגיה ואמנות השחתת דעתם של עמים שלמים.

כשהמוזה רועמת התותחים שותקים

אני שונא לישון. אני מעדיף להישאר ער כמה שיותר, רק לא לשקוע במה שאמורה להיות אחת הנחמות הגדולות ביומו של אדם. אני לא יודע מה קורה כשאני ישן. כבר לפני שנים פיתחתי מנגנון שמשכיח ממני את החלומות עצמם. גם כך זה די מיותר לתת תשומת לב לתוכן שלהם. מנסיוני, אין משמעות אמיתית לחלומות. זה לא היקום או כל כח אחר שאתה מאמין בו מנסה לשוחח אתך, זה לא חזיונות או אזהרות או סממנים לעתיד. זה בפשטות תת המודע המזוקק שמנצל את היעדר השליטה היומיומית האישית של כל אחד ואחד מאתנו, ומשתלח או מחבק את הנפש על פי מחשבה רנדומלית כזו או אחרת. חסר משמעות אמיתית, ואפילו עלול לבלבל ולהעיף אותך מהדרך (תודות לאנשים מקסימים כמו נבחרת הכוכבים של תכנית הקאלט "זמן מיסטיקה"). כמו ממשלה ששולטת עלייך בזמן השינה, אתה לא עובד בשביל תת המודע שלך. הוא עובד בשבילך. לפחות בתאוריה.

המחאה הפרטית שלי - או - האזרחות כחוזה חד צדדי לא מחייב

 

יש לי יכולת מופלאה לא להרגיש חלק מקולקטיב או להיקשר. מעולם לא הרגשתי חלק מהמדינה. אין ומעולם לא היתה בי טיפה קטנה של פטריוטיות או גאווה אזרחית, מבחינתי יש לי יחסים עסקיים בלבד עם המקום הזה – הקרבתי שלוש שנים מהחיים (לא כולל מילואים) בניגוד מלא לאמונותיי ואני משלם מיסים, והרבה, באופן קבוע. בתמורה לליטרת הבשר הזו אני מצפה לקבל סוג של תמורה הולמת, שתבוא בצורות שונות. איך שאני רואה את זה – נולדתי בחלקת האדמה הרנדומלית הזו, ועל זה אני לא חייב כלום לאף אחד. אני רק רוצה את השימוש ההוגן בכמויות הכסף הבלתי סבירות שאני משלם למערכת המעוותת הזו. אני לא רוצה להתעשר, לא מבקש שיביאו דירה,לא מעניין אותי לא כסף ולא רכוש. אני רק רוצה את התמיכה המינימלית לשרוד, ואפילו לחיות את חיי בכבוד ובשקט יחסי, תמיכה עליה אני משלם כבר שנים.

The worst thing about the mind is that it has a mind of his own

אדם הולך ברחוב ושותק, כשהקול היחיד שמלווה אותו הוא רעש עקב מגפיו. לפתע הצבעים משתנים מול פניו, גוונים מתערבבים עם גוונים, ובעל כורחו הוא רואה הכל. פרצופים של אנשים כבר לא סתמיים וגשמיים, הוא רואה את הנשמה עוטפת את הגוף, חושפת את יופיו, כיעורו או הריק האמיתי של אותו זר חסר משמעות שעובר על פניו ברחוב ואותו יישכח אחרי שניות. הומלסית בשנות השישים לחייה עוצרת באמצע הרחוב ומחליפה חזייה לעיניי כל. גור חתולים רץ לכביש ונמחץ על ידי מכונית שממשיכה ליסוע באדישות. אדם מבוגר בעל מראה מכובד פורט על מיתרי כינורו ויקומי, מנסה לאסוף כמה שקלים להישרדותו שלו. אשה צועקת על בתה בת הארבע המפוחדת כי הפילה שקית ומכה אותה לעיניי כל. הם הולכים ברחוב, כל אחד מרוכז ביקום האישי והאינסופי שלו, במגדל השנהב המבודד אותו בנה ולתוכו הטמיע את עצמו, לא רואה את שסביבו.

האדם רואה יותר מידיי.

Out in the desert on a horse with no name

זה היה מאד אפל, המקום הזה. אני לא האמנתי שאני אי פעם אחזור לנקודה הזו, לתחושה הזו, לאותו מצב מקשיח שרירים וחורק שיניים, לאותה נקודת השקה נפיצה של המציאות שלנו והמציאות שלי. המחשבות מבולגנות כל כך, והגוונים השונים של האמת ותרמיות המח מתחילים לבהוק ולסנוור, עד כדי כך שקשה לי לדעת מה זה מה . זה כל כך מתסכל לפעמים - אתה עושה מסע בן אלפי קילומטרים, ובסופו של דבר אתה מסתכל אחורה ומגלה שנשארת באותו מקום. זה כאילו חוקי הפיזיקה עצמם משתנים בהתאם לעטיפת המציאות השקרית שהמח הקודח שלי יוצר. הימים האחרונים היו קשים, השיא הגיע אתמול, ותודות למוזה שלי, דו הקרב התרחש באמצע המדבר. שעות של הליכה בשטח הצחיח, שקט שכמעט ואי אפשר לדמיין, הטבע רגוע ושליו, ואני הולך עם שאון אדירים מטורף בראשי, שותק, מנסה להיאחז בחלקים האחרונים של נדב שעוד נשארו לי.

Momentary lapses of rage

אני שונא את הסחרחורת הזאת. כל פעם שהיא באה היא הופכת את מוחי ועולמי. קשה מאד, אם כי אפשרי, להתנהל ולעשות דברים כשהיא שם. אני מכיר אותה, את המערבולת הזו, את הוורטקס הרגשי הישן והטוב. אני כועס. אני עושה כל מה שאני יכול על מנת לכבוש את הכעס, מה שמותיר כלפי העולם סוג של ארשת שקטה וקרה, אולי עם קמצוץ של טירוף בעיניים, אבל שקטה. אחרי עבודה קשה של שנים אני יכול להעיד על עצמי בוודאות שאני אדם סבלני ורגוע, מגיע למצבים של כעס לעיתים נדירות, אם כי ישנם אספקטים של החיים שמעוררים אותו יותר מאחרים. תמיד אומרים שטוב להוציא את הכעס, אבל מנסיוני עם עצמי אני מעדיף לכבות את הרגש ולשלם את מחיר הסחרחורות הקשות האלה על פני פגיעה באדם שמולי.

This Machine Will Not Communicate

 אני אתחיל בזה שבכנות אין לי מושג מה כוונת המשורר בשיר הזה, זו אינטרפטציה פרטית מעולם החוויות האישי שלי..  או שהוא פשוט תקוע לי בראש ואם אתן לו מספיק תשומת לב הוא יילך....
בעיניי השיר הזה הוא אחד מהיצירות הליריות המרשימות של שנות התשעים שכמו כל הקלאסיקות, מתחזק ומשתבח עם השנים. כמו לא מעט מעבודתם המופלאה של רדיוהד. ההשפעה שלו כל כך חזקה עליי, לעיתים אפילו מרוקנת ומתישה.
מן הסתם אין לי זכויות על השיר, המילים והקליפ שהוא, בהיעדר מושג טוב יותר, hauntingly beautiful  
חבל.

RADIOHEAD  -  Street Spirit (Fade Out) / Album - Bends

עוד לילה בבבילון

חוויה שעברה עליי בקיץ שלפני כיתה י"ב. שונתה מעט מטעמים אישיים.

הייתה זו השעה שבין מאוחר מידיי למוקדם מידיי. חמקתי מהמועדון בדיוק ברגע שהמשטרה פשטה עליו, כבכל שבוע שני, בטח בדיקת סמים שגרתית. מצאתי סמטה קטנה ליד המועדון, ולאחר שכמעט דרכתי על זוג שמרוב חרמנות לא שם לב אליי בכלל, המשכתי קצת קדימה, כרעתי כשגבי לקיר, נהנה מהדממה המזמזמת שנשארה באזניי מהרמקולים הצועקים עכשיו שהמוזיקה הושתקה, והוצאתי מהכיס בשמחה את הג'וינט שהמכשפות נתנו לי בתחילת הלילה. היה לי מעין חיבור אליהן, לשלוש הנערות הצעירות והיפהפיות, עם עיניים אפלות ומבט שיכול להקפיא לב של אדם, מגולחות ראש ולבושות שחורים, תמיד נעות כגוש אחד.

Out here we is stoned immaculate

כבר שנים שאני מחזיק מקלט אטומי כמה סנטימטרים ימינה מהמציאות. כאשר המח שלי מרגיש צורך לגונן על הנפש, הוא מייד נכנס למצב מגננתי וכצעד ראשון דוחף את מהותי לתוך המקלט האטום הזה. אחת ממטרות המסע העיקריות שלי היא לא להיזרק לשם כל פעם שהכאוס מתחיל להשתולל בתוך המח. אני רוצה להישאר כאן. אולי פחות בטוח, אבל פחות לבד. שם, כמה סנטימטרים ימינה, אין באמת אף אחד. אפילו מי שאמור להיות הקרוב ביותר אליי לא באמת קיים במקום הזה. שם, הרגשות מעורפלים, המחשבה קרה, אין את החום והרטט שהנשמה מפיצה כשאתה באמת חי. שם זה מרגיש כמו להיות עשוי מתכת כבדה ולהיות חצי גוף בתוך מיכל ים מתכתי אטום - הכל די חסר תנועה ,ריק, תלוי על בלימה מקצוות המציאות של אדם ששבוי בסבך מנגנוני ההגנה שהוא עצמו בנה.

לידתה של היד הביונית

 ביום הראשון לחודש פברואר עשיתי את דרכי, אחרי תקופת אבטלה  לא ארוכה אך מטרחנת, למה שאמור היה להיות מקום העבודה הבא שלי, לסגור קצוות לפני חתימת חוזה. האמת - הייתי מבסוט. זו בדיוק העבודה שרציתי, והייתה לי תחושה טובה מכל האינטרקציה איתם. אחרי שנה וחצי של התעסקות ב"תוכן מבוגרים" ממש הייתי מוכן להתחיל לעבוד עם משהו שבאמת מעניין אותי ושבאמת יאתגר אותי, הזדמנות ליצור משהו חדש.

הגנטיקה של ההישרדות - או - סיפור קצר שלא קשור לכלום

חל מפנה

זה סיפור קצר שכתבתי לאיזו תחרות שלא זכיתי בה. לא קשור יותר מידיי לבלוג, אבל אם בא לכם תהנו.
שוב תודה שאתם קוראים.

" I watched a snail crawl along the edge of a straight razor. That's my dream; that's my nightmare. Crawling, slithering, along the edge of a straight razor... and surviving. "
                                                                                                   

  General Kurtz, Apocalypse Now

המים רתחו. עידו הניח את מסננת התה העגולה בתוך כוס זכוכית סדוקה קלות אך כה אהובה ומזג את המים, מסיים את המלאכה בזריקה קלה של קוביית סוכר לתוך המשקה הארומטי והמהביל. הוא אהב להכין לסבא שלו את התה שלו. התה היה עשוי מתערובת עשבים גרמנית מיוחדת, תערובת שתמיד נתנה לסבו תחושה נוסטלגית, שכנראה הזכירה לו תקופה קצרה ושקטה מנעוריו שאינה קשורה למחנות. 

פרצופה של המפלצת

זה מדהים מה אינטימיות יכולה לעשות למח. כמה רוגע יכול להיות טוב, שקט, בטוח, אבל במקרים מסויימים, בעל פוטנציאל מסוכן. המח נרגע, הלחץ נמוג, המגננות יורדות, הכל טוב ויפה, אבל ישנה תופעת לוואי לא נעימה לסיפור – אתה חשוף לזכרון של עצמך.

אחרי טיפולי החשמל הרבים שעברתי, מצבי השתפר לאין שיעור, ואני זוקף את השיפור לתופעת הלוואי המבורכת ביותר של הטיפול – השיכחה. הטיפול "פוגם", אם תרצו להסתכל על זה ככה, ביכולתך לזכור דברים שעברת, הן בטווח הקרוב והן ברחוק, והעובדה שאתה לא זוכר מקלה ביותר – אין יותר פלשים שקופצים לך לראש או מחשבות עמוסות במטענים חושיים שכמעט אי אפשר להתנער מהם.

הפחד הוא קוטל הבינה

"" I must not fear. Fear is the mind-killer. Fear is the little-death that brings total obliteration. I will face my fear. I will permit it to pass over me and through me. And when my fear is gone I will turn and face fear's path, and only I will remain. "

פרנק הרברט, חולית

אין כח חזק יותר ששולט בהתנהגות ובתפיסה שלנו כמו פחד. אין יצור בעולם הזה שלא חש את התחושה הקרה הזו, שמטפסת בזחילה מצמררת במעלה עמוד השדרה, משחררת נהרות של אדרנלין ומשאירה אותך דרוך ומוכן או הלום ללא יכולת תזוזה. פחד זה ההישרדות – מה שמשאיר כל יצור בטבע בחיים, עוזר לשמור מרחק מדברים שעלולים לפגוע. רוב הפחדים, כמו אינסטינקטים אחרים, מוטבעים בגנים שלנו מלידה, אם כי הסביבה הבטוחה בה אנו בני האדם המודרניים חיים מקהה באופן רציני את האינסטינקט הזה

We Are Criminals That Never Broke No Laws

Sax And Violins של Talking Heads הוא אחד השירים האהובים עליי מאז שנחשפתי לפס הקול המהפנט של סרטו (תסלחו לי, המשעמם משהו) של וים ונדרס, Until The End Of The World, אי שם בתחילת שנות התשעים. כאדם שנעזר במוזיקה כל חייו, כי אחרי הכל, Music is your only friend until the end, השיר הזה ליווה אותי תקופות רבות, ותמיד חשבתי שהבנתי אותו לגמרי. הכל למעט שורה אחת.
"אנחנו פושעים שמעולם לא עברו על אף חוק" - כל כך מדויק, כל כך פשוט. אחרי שאני מדבר כל כך הרבה על בחירה, על השליטה של אדם בחייו, אני חייב גם לקבל שיש חוקים למטריקס הזה, יש חוקים ונורמות שאפילו הרצון החזק ביותר לא יכול לשנות

תהיות מחוויה מתקנת

יש אינטרקציות אנושיות חיוביות וארוכות טווח שאני פשוט מתקשה  להבין. אני רואה אותם, את כל הקשרים והיחסים האלה, רומנטיים ואפלטונים, מתרחשים מסביבי, אבל משהו לא מסתדר לי שם. זה אף פעם לא נראה אמיתי, לא במציאות שלי. תמיד מרגיש כמו משהו מאולץ שבני אדם מונעי אינטרסים עושים, כאילו תכנתו אותם לזה.

אני מקנא באנטרקציות האלה. אני מקנא בקלות בה אנשים מקבלים חיבור מציאותי בין אישי מסויים ומשתפים את חייהם עם אנשים אחרים. אני מקנא באלה שחיים כמעט ללא חשש, מכיוון שיודעים שאין אינטרס חבוי לצד השני. אנשים שבוחרים להאמין ולקבל לעיתים באופן כמעט עיוור את ההשפעה והנכחות של אחרים בחייהם, את העובדה שהם שם בשביל להישאר ואפילו יילחמו על כך, אנשים שלא שופטים ומוכנים להכיל גם את הדברים האפלים ביותר,
לעיתים במחיר אישי.

רעש

זה שוב חוזר. שוב אני מרגיש את התחושה המלוכלכת הזו מתפשטת בחום מבחיל ממוחי לכל קצוות גופי ונפשי, שם הופכת לזרמים  של נוזל צמיגי, אפל קר ומנוכר שעושים דרכם  אל מרכז גופי דרך כל מהותי, ולבסוף מתגבשים לכדי כוכב מוות שחור וזר שמתמקם במרכז הבטן שלי, מרכז ההוויה שלי, ומתוך המקום האסטרטגי הזה שולח לכל קצוותיי נחילי חרקים רועשים ורעילים, כך שלמעט אותה התחושה המלוכלכת שהתחילה הכל אי אפשר לראות או לשמוע כלום,  והמח שוכח מי ומה הוא באמת.
אני זועם, אני משתולל מבפנים, כבר איבדתי לחלוטין את היכולת שלי לתפוס מה אמיתי ומה לא. עוד מעט אני אצטרך לבצע את תחזוקת האינטראקציות האנושיות היומיומית, ואני יודע שנזק ייעשה.

NORMAL AGAIN - או - אני לא מאמין שאני מביא רפרנס מבאפי

אני אתחיל בזה שאני לא אוהב את סדרת הכאפות באפי ציידת הערפדים. אף פעם לא אהבתי. בעוונותיי לפני שנים רבות ראיתי את כל שבעת העונות של הסדרה,כמספר החטאים, אז אני מרשה לעצמי ללכלך על חווית הדוסון קריק החבויה בתוך אריזה פלגיאטית נטולת מקוריות. למעט פרק אחד שנקרא NORMAL AGAIN.

בפרק הזה באפי מתעוררת בבית חולים לחולי נפש, אחרי שעוקץ אותה איזה שד או משהו בסגנון, ומגלה מציאות שמרגישה לה כה אמיתית, בה יצאה מהזייה בה חיה בעולם פנטסטי בו הייתה גיבורה ומרכז היקום, וחזרה להיות המאושפזת החלשה שכל כך רוצה לברוח מהעולם. אני מזכיר את זה מכיוון שיש לי סיוט דומה. לפעמים אני מסתכל על החיים שלי, על חוויות שאני חווה לראשונה בגיל כל כך מאוחר, הטוב שאני מרגיש, הכל כל כך זר לי. השקט, הרוגע, לא מרגישים אמיתיים, עד כדי כך שלפעמים אני מסתכל במראה ושואל את עצמי מתי אתעורר

I Am The Captain Of My Pain

כאב. זה כל כך טבעי לבלות את חייך בבריחה מהכאב שלא מפסיק לבוא, לא לתת לו להגיע ולשטוף אותנו בנהרות של סבל. כאב פיזי זה קל. אפשר לכוון את הגוף ולהכין אותו לכאב, אפשר להרגיע אותו מעט בעזרת כדורים ונשימות, ולעיתים, אם הכאב בלתי נסבל, ליצור כאב במקום בו הכאב נסבל יותר, להקלה יחסית על הסבל. כאב פיזי הוא משני. החוזק של הנפש יכול לתקן אותו, לסנכרן אותו, להקל עליו. כשהנפש כואבת, אין שום דבר שבאמת יישכח את הכאב.

המניפסט האובססיבי

את הפוסט הזה קשה לי במיוחד לכתוב. אמנם שיאו המעוות מתרחש ברובו המוחץ בעבר, אבל זה באמת משהו שכמעט אף אחד לא יודע. המחשבות האובססיביות שלטו ביד רמה בראשי זמן רב, ועשיתי דברים שאני רחוק מלהיות גאה בהם. היום הדברים שונים לחלוטין.

אני רוצה להתחיל בזה שאני מאמין שלכל אחד יש הפרעה אובססיבית ברמה כזו או אחרת. בין אם זה רק לדרוך על הפסים השחורים במעבר החצייה, ספירת נורות בשלטים או אמונות תפלות. לפי ההגדרה הפסיכיאטרית, כל אלה אובססיות וטקסים. באמונה תפלה, למשל, על מנת למנוע "עין רעה" נוקשים על עץ שלוש פעמים, אחרת מאמינים שיהיה מזל רע.

Deeply disturbed and deeply unhappy

חוץ מאדם אחד בעולם, אף אחד לא יודע על הקריפטונייט שיש לי בתיבת הדואר האלקטרוני. לא מדובר באיזו הוכחה שעלולה לפגוע במישהו או איזו פיסת מידע עסיסית שיכולה להכות גלים. חומר הנפץ במייל הזה פועל רק עליי. קראתי אותו פעם אחת, ובשארית כוחותיי סגרתי אותו ולא התקרבתי אליו שוב. אני יודע שהייתי צריך למחוק אותו. להחזיק כל כך קרוב אלייך, במרחק קליק, דבר שעלול במחי כף אחד להשמיד כמעט כל דבר שבנית, זה לא מהדברים החכמים יותר שאפשר לעשות. זה כמו להשאיר קופסה מלאת כדורים שתשב בצד, למקרה חירום.

ARKHAM

חופש זה משהו שרוב העולם המערבי לוקח כמובן מאליו. כמובן שאף אחד לא באמת חפשי וכולנו אסירים בתוך זוית מחשבתנו ותכתיבי החברה, ממלאים באופן עיוור את חוקי המטריקס שאנו חיים בו. יחד עם זאת, רובנו נולדים לתוך חופש פיזי שעושה את העבודה. לכולם מגיע להיות חפשיים. Every day is a great day for freedom  .

חופש היה משהו שלא הכרתי. עד תחילת שנות ה 30 לא ידעתי מה משמעות המילה הזו. הייתי אסיר בתוך מוחי שלי, בתוך מחשבותיי. הפחדים וההפרעות שלטו בהתנהגות. לאן שלא הלכתי הרגשתי שמשהו נמצא מאחורי, מתנשם, מסתכל עליי. התחושה הייתה כל כך חזקה, שלעיתים הייתי מרגיש את הבל פיו על עורפי.

Ride The Lightning

לא משנה לאיפה בעולם תסע, אי אפשר לברוח. כמה שתתרכז, כמה שתרצה, כמה שתעבוד, העצב, הדיכאון, הזעם והסלידה הפנימית והחיצונית יהיו שם תמיד, מחכים להרים את ראשם המכוער ולפתוח במבצע כיבוש חדש של הנשמה.  אז כמו כל בן אנוש נואש ואבוד הלכתי לפתרון הסופי והקל ביותר שיש – הדת. חזרתי בתשובה. במקרה הזה לא מדובר על יהדות, או נצרות, אלא הדת החזקה ביותר בעולם המערבי – הפסיכיאטריה.

יותר מארבע שנים הייתי איש מאמין. חשבתי שהנופך המתמטי והכימי של הכת הזו יילך טוב עם המחשבה הרציונאלית שלי. כמו כל חוזר בתשובה, גמעתי את כל מה שהם אמרו. לקחתי כל מה שדחפו לי. אמנם הרבי לא אמר, אבל הפסיכיאטר אמר.  

האקדח

מוות. לא היה רגע אחד, מפתיחת העיניים עד שקיעתן, שלא ייחלתי למוות. לילות התפללתי לאלים לא קיימים שיקצרו את הסבל הזה וייגאלו אותי מהקיום השחור והכאוטי. ההרס העצמי ששלט בי ביד רמה עשה הכל חוץ מזה. עוד נזקים, עוד אנשים פגועים,  עוד תיעוב עצמי, עוד רצון למות. המזל שלי, אם תרצו, זה שחייתי ככה מאז שאני זוכר את עצמי. הייתי רגיל לזה – זו הייתה המציאות בשבילי. אני מניח שלמי שסובל מדיכאון באמצע החיים ולא מאז ומתמיד ההתמודדות קשה אף יותר. ימים שלמים, מגיל 14 עד שלושים,  מחשבה אחת רפטטיבית עד רמת האובססיבית שלטה לי במח – היקום דוחה אותך מעליו\ שונא אותך ורוצה שתחדול להתקיים. טעות של הטבע. אז חיכיתי וחיכיתי.

חיכיתי למוות, והמלאך לא בא.

אודיסיאת הכתיבה

כתיבה. האאוטלט הטוב וההרסני ביותר שהכרתי בחיי. אני חייב להודות שפתיחת הבלוג הזה מפרה אותי, עוזרת לי יותר מכל אחד מעשרות המטפלים שהיו לי במהלך חיי. אבל לא תמיד המצב היה כך.

עד לפני זמן קצר, הכרתי רק כתיבה שבאה מתוך כאב. כתיבה של הקאת תת המודע על דף, מתוך שינה, להתפרק באלימות דרך העט, לפרוק מה שרק אפשר, ולהשאיר את האקדח מעשן. הכתיבה אמנם הייתה משחררת ואולי המעשה החכם היה לזרוק כל מה שבפורץ ממני ולא לחזור אליו. אבל ,כמובן, לא יכולתי לעמוד בפיתוי. כל ה"יצירה" שלי נבעה מכאב וזעם. למשך שנים האמנתי שאני לא יכול ליצור אלא אם כן אני במצב אפל, ושעליי לבחור – או שפיות או יצירתיות. וככה זה גם נראה. דפים על גבי דפים מלאי רעל ניהליסטי אלים, משאירים את התחושות הכואבות חיות ופועמות, לא נותנות לפצעים להגליד.

לי

שוב, כפי שכבר ציינתי, הייתי די נטול חברים ויחס בשנות החטיבה שלי. היו מספר מועט של יוצאים  מהכלל, שהבולטת שבהם היא לי, אותה פגשתי במהלך טיול של 3 ימים בצופים. כן, צופים. Wanna fight about it?.   כשנפגשנו לראשונה היינו כמו 2 מגנטים בעלי קטבים זהים שמנסים לחבר יחדיו – הדחייה והאיבה ההדדית הייתה משהו שלא הכרתי, ולמשך שעות שמרנו על מרחק אחד מהשנייה.

הגיע ערב. לי הוציאה גיטרה. ואז היא התחילה לנגן את patience של GNR, ובאותו רגע טהור משותף של מוסיקה,  מבטנו נפגשו והבנו פתאום מי עומד מולנו. למרות הדחייה הפיזיקלית הטבעית, שני קטבים זהים התקרבו והשתלבו אחד בתוך השנייה. אני, באופן טבעי, לא לקחתי את זה בצורה אפלטונית, והחיוכים והחיבה שנתנה לי פיתחו אצלי רגשות חזקים ורצון עז להיות אתה. כמובן, היה לה חבר חייל. כמובן, היא לא רצתה אותי בצורה הזו. אבל לי זה לא היה אכפת. העיקר להיות קרוב למישהו שמקבל  אותך ואוהב אותך,לא למרות אלא דווקא בגלל מי שאתה.

ביצת הנפש

נולדתי וגדלתי כילד כאפות עם נפש רגישה יתר על המידה. הרגש שייצרתי מהרגע שיצאתי לאוויר העולם הביא אותי למקומות שונים. זמן רב עבר עד שהבנתי שרגש, אם תסלחו לי על הקלישאה, הוא כמו נהר של מים זורמים. אם הנהר חסום, המים יעמדו, ואיתם יבואו יתושים וסירחון ומחלות, עד שהנפש תהפוך לביצה רעילה.

וזה היה המצב עד גיל 15. ילד שמנמן, פצעים על הפנים, מסתגר בבית עם ספרים ומוזיקה שילד בגילו לא צריך להתעניין בה, ומתבוסס בתוך ביצת הרגשות המאסיבית שלו. הכל היה שחור. וכואב. היו רגעים לא מעטים של זעם מעוור, ורגעים של רצון אדיר לסיים את החיים. זה נשמע מוגזם, אבל לא חייכתי. כמעט אף פעם. לא ידעתי שיש בתים בהם ההורים לא גרושים, לא ידעתי מה זה שמחה, תמיכה, בטחון, תמימות – חייתי את רוב זמני בעולם פנימי דמיוני מושפע הספרים והמוזיקה, תוך כדי הלקאה עצמית יומיומית, על כל דבר שעשיתי או משפט שהעזתי להוציא מהפה.

המפלצת שבתוכי

שמי נדב. אני בן 32 וגר בתל אביב. אני חפשי. אני חי 
.

מגיל צעיר אני מתמודד עם מגוון של הפרעות נפש ואישיות, ולמשך 30 שנה חייתי במאבק תמידי ואין סופי. לפי האלכימיה, או בשמה הפופולארי הפסיכיאטריה ותורתה,ה DSM , אני מאובחן כדו קוטבי, נרקיסיסט, דיסוציאטיבי,  אובססיבי קומפולסיבי, בעל מחשבות ניהליסטיות, קטסטרופליות ומגלומניות. בנוסף יש לי בעיית אמון קשה ועוד דבר נפלא ומסוכן ביותר לציבור שנקרא "רגישות יתר". שזה, אגב, הולך מצוין עם חוסר האמפתיה של הנרקיסיזם. אני לא אינדיבידואל. אני אסופה של סימפטומים.

אני הראשון להודות שמשהו לא בסדר אצלי. חלפו להן שנים של ניסיונות השתלבות בחברה הנורמאלית עד איבוד עצמי טוטאלי. סיימתי תיכון, נלחמתי למרות שסרבו לגייס אותי ועשיתי צבא מלא + מילואים. עבדתי אפילו בביטחון בשדה התעופה, וכנציג שירות בקונגלומרט חזירי אוכל נשמות. התלבשתי כמוהם, התנהגתי כמוהם, ניסיתי להשתלב במנהגים הלא מובנים שלהם. עד שנשברתי.